הפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה) היא הפרעה פסיכיאטרית הבאה לידי ביטוי במגוון רחב של תסמינים.
שמה ניתן לה משום שהלוקים בה נעים בין שני הקצוות של "סקאלת מצבי הרוח": בקצה האחד של הסקאלה ישנן אפיזודות דיכאוניות ובקצה השני ישנן אפיזודות מאניות או היפומאניות. נכון להיום נהוג להבחין בין שני סוגים של הפרעה דו קוטבית: הפרעה מסוג 1 והפרעה מסוג 2. להלן ההבדלים המרכזיים בין שני הסוגים:
- סוג 1 – ההפרעה מתחילה בשני גלים כל הפחות שבהם ישנה הפרעה משמעותית במצב הרוח (מאניה, דיכאון או שניהם גם יחד). ההפרעה באה לידי ביטוי באופן כללי באפיזודות חולפות, כלומר בגלים שביניהם מתרחשת החלמה וחזרה לתפקוד תקין. המרווחים שבין הגלים הופכים לקצרים יותר ויותר ככול שחולפות השנים ושכיחות הגלים הדיכאוניים עולה והולכת עם הזמן. רק בקרב שליש מהמטופלים הסובלים מהפרעה קוטבית מסוג 1, ימשיכו להתקיים תסמינים קליניים גם בין הגלים.
- סוג 2 – אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין הפרעה דו קוטבית מסוג 1 להפרעה דו קוטבית מסוג 2, בא לידי ביטוי בכך שהלוקים בהפרעה מסוג 2, חווים גלים של היפומאניה. אפיזודה של היפומאניה כוללת תסמינים פחות חמורים בהשוואה לאפיזודה מאנית אך הפרעה דו קוטבית מסוג 2 נחשבת להפרעה חמורה יותר ובעלת פרוגנוזה גרועה יותר בהשוואה להפרעה מסוג 1.
מה הם הגורמים להפרעה דו קוטבית?
הגורם המדויק להתפתחות של הפרעה דו קוטבית עדיין לא מובן באופן מלא. יחד עם זאת לפי הידוע לנו כיום, אין גורם אחד להפרעה. הכוונה היא לכך שכדי שההפרעה תתפתח, צריך להתקיים שילוב של מספר גורמים ובכלל זה גורמים חברתיים, סביבתיים, פיזיים ותורשתיים. התיאוריה המקובלת כיום גורסת כי ישנם אנשים בעלי נטייה גנטית ללקות בהפרעה דו קוטבית וכאשר אנשים אלו חווים שינויים ביולוגיים או סביבתיים מסוימים, ההפרעה עלולה להתפרץ. להלן הסבר קצר על הגורמים השונים:
- הגורמים הפיזיים – גורמים אלה כוללים חוסר איזון במתווכים עצביים במוח ועדות לכך ניתן למצוא בעובדה שבהתקפי מאניה למשל, רמות הנורואפינפרין גבוהות מהנורמה ולעומת זאת במצבי דיכאון רמות המתווך העצבי נמוכות מהרגיל.
- הגורמים התורשתיים – הואיל ולהפרעה ישנם גורמים גנטיים מסוימים, בני משפחתו של אדם הלוקה בהפרעה דו קוטבית, נמצאים בסיכון מוגבר לסבול ממנה בעצמם.
- ככל הנראה לא מדובר בגן מוטציוני אחד אלא בשילוב של מספר גנים משובשים. אם ההפרעה הייתה נובעת אך ורק מגורמים תורשתיים, ניתן היה להבחין בכך שתאום זהה בהכרח היה מפתח את ההפרעה אם אחיו התאום היה לוקה בה. הואיל וישנם תאומים זהים שבהם רק תאום אחד סובל מההפרעה, ניתן להסיק כי בנוסף לגורמים התורשתיים, ישנם גורמים נוספים.
- גורמים סביבתיים – הגורמים הסביבתיים יכולים לכלול בעיות שונות הקשורות להערכה העצמית, למצבים של לחץ נפשי משמעותי, לחוויית אובדן קשה ועוד. מצבים שיכולים לעורר את ההפרעה באנשים בעלי נטייה מולדת ללקות בה כוללים לפיכך בין היתר מוות של אדם אהוב, פרידה מבת או בן הזוג והתעללות מינית או רגשית.
כיצד מאבחנים הפרעה דו קוטבית?
אבחנה של הפרעה דו קוטבית ניתנת אך ורק על ידי פסיכיאטר ומבוססת על עמידה בקריטריונים השונים המגדירים אפיזודות דיכאוניות, מאניות והיפומאניות. להלן חלק מהתסמינים המשמשים לקביעת האבחנה:
- אפיזודה דיכאונית – חמישה או יותר מהתסמינים הבאים מופיעים במקביל ונמשכים יותר משבועיים ברציפות: אובדן משקל משמעותי, עייפות משמעותית, מחשבות חוזרות על מוות, תחושות של אשמה או חוסר ערך, ריבוי שינה או נדודי שינה וירידה ניכרת בהנאה או בהתעניינות בפעילויות שבעבר הסבו עניין והנאה. התסמינים מהווים שינוי ניכר מהתפקוד התקין של הנבדק וגורמים למצוקה חמורה ולפגיעה בתפקוד החברתי, התעסוקתי ובתחומי תפקוד משמעותיים אחרים.
- אפיזודה מאנית – מצב רוח מרומם או נרגן, המתקיים במשך שבוע לכל הפחות באופן רציף ומלווה בהתנהגות פעלתנית במיוחד, מכוונת מטרה ובעלת אופי אינטנסיבי. במשך תקופה זו מופיעים לכל הפחות שלושה מהתסמינים הבאים: מחשבות מהירות, צורך מופחת בשינה (שלוש שעות לכל היותר), הערכה עצמית מנופחת ונטייה להאדרה עצמית, דברנות יתר, מעורבות בלתי נשלטת בפעילות מסוכנת שעלולה לגרום לנזקים (קבלת החלטות הרות גורל ללא מחשבה, קניות בסכומים גבוהים שלא ניתן לעמוד בהם, פעילות מינית לא מרוסנת ועוד) ועוד. ההפרעה במצב הרוח מספיק חמורה בשביל להוביל לפגיעה קשה בתפקוד התעסוקתי או החברתי או שישנו צורך לאשפז את המטופל על מנת למנוע פגיעה באחרים או פגיעה עצמית.
- אפיזודה היפומאנית – התסמינים של אפיזודה היפומאנית מזכירים את תסמיני האפיזודה המאנית. ההבדל המרכזי בין האפיזודות הוא שתסמיני האפיזודה ההיפומאנית, לא חמורים מספיק כדי להוביל לפגיעה קשה בתפקוד ולא מחייבים אשפוז.
כיצד מטפלים בהפרעה דו קוטבית?
הטיפול בהפרעה דו קוטבית מבוסס על תרופות הניתנות בזמן האפיזודות השונות במטרה להקל על התסמינים ולהפחית את חומרתם ותרופות הניתנות בין ההתקפים במטרה לייצב את מצב הרוח ולמנוע אפיזודות דיכאוניות, מאניות או היפומאניות. כמו כן המטופלים יכולים להפיק תועלת מפנייה לטיפול פסיכותרפי כמו טיפול קוגניטיבי התנהגותי המסייע רבות סובלים מההפרעה.
הטיפול מותאם לכל מטופל ומטופל באופן אישי ומשתנה לאורך השנים. בין היתר כאשר בונים תכנית טיפול יש להתחשב בגילו של המטופל, במצבי חיים שונים כמו היריון או הנקה לדוגמה, בסוגי התרופות שהמטופל נטל בעבר ובתגובה שלו לתרופות השונות, בחומרת ההפרעה ובדרגת הפגיעה בתפקוד, בתחלואות נלוות שיש להתייחס אליהן ועוד. הטיפול בסובלים מהפרעה דו קוטבית דינמי מאוד ומצריך מעקב צמוד אחר המטופל.
ללא טיפול ההפרעה עלולה להוביל בין היתר להתנהגות אובדנית, התמכרות לאלכוהול ולסמים, בעיות משפטיות וכלכליות ובעיות במערכות היחסים המובילות לניתוק חברתי ובדידות.