חרדה חברתית בבני נוער

הפרעת חרדה חברתית, הנקראת גם פוביה חברתית, מתרחשת בקרב בני נוער, כשמצבים חברתיים או ביצועים מסוימים, למשל, הכרת אנשים חדשים או דיבור עם אחרים, נמנעים בשל הפחד המשמעותי מפני שיפוט או מבוכה מול אחרים.

כשבני נוער עם הפרעה זו נחשפים למצבים חברתיים, הם כה פוחדים מפני הערכה שלילית או שיפוט, עד שהחרדה פוגעת באופן משמעותי ביכולתם לחיות חיים נורמאליים. מצב זה עשוי לגרום להם להימנע ממצבים חברתיים יומיומיים, כגון בילוי עם חברים, השתתפות פעילה בשיעורים בכיתה, שימוש בשירותים ציבוריים או השתתפות בשיעורי התעמלות.

מצבים חברתיים אכן יכולים להיות מדאיגים לעיתים, אך התנהלות חברתית שגרתית מעוררת כמעט תמיד חרדה בקרב בני נוער עם הפרעת חרדה חברתית, באופן המתרחש מעבר לכל פרופורציה למצב.

בני נוער עם הפרעה זו בדרך כלל יודעים שפחדיהם אינם סבירים וכי אנשים אחרים אינם מרגישים כמוהם, וזה גורם להם לחוש בודדים ולחשוב שאף אחד אינו מבין את תחושותיהם, מה שעלול להוביל לבדידות או עצב.

מה גורם להפרעת חרדה חברתית?

הפרעה זו נפוצה מעט יותר בקרב בנות מאשר בנים. 75% מבני הנוער עם הפרעה חברתית, סובלים ממנה בין גילאי שמונה ל-15. הפרעה זו נגרמת כתוצאה משילוב של גנטיקה, סביבה ולמידה. כך, למשל, כשהורים מפרשים באופן שגוי את המופנמות של ילדם, הם עשויים להגיד ליד אנשים אחרים: "זה יוסי, הוא קצת ביישן". התנהגות זו מפתחת את החרדה החברתית של הילד.

לעיתים, חרדה חברתית אינה מאובחנת היות  והורים מבלבלים אותה עם ביישנות. אך ביישנות אינה מתישה כמו הפרעת חרדה חברתית. בן נוער ביישן עשוי להזדקק למעט זמן על מנת להתבטא בחברה, אך בסופו של דבר הוא עושה זאת.

בנוסף, בן נוער ביישן מתרועע עם בני נוער אחרים, רק ברמת אינטנסיביות אחרת בהשוואה לחבריהם. אך בני נוער עם חרדה חברתית הופכים להיות נסערים ביותר כשהם מתקשרים עם אנשים. זהו מצב מפחיד עבורם, ממנו הם מעדיפים להימנע לחלוטין.

הבנת "ההפרעה השקטה"

הפרעת חרדה חברתית נקראת לעיתים הפרעה שקטה היות והיא עשויה להשפיע על בני נוער במשך שנים לפני שהיא מאובחנת. ככל שהילדים גדלים ומתבגרים, הם לומדים כיצד להימנע מהצבת עצמם במוקד תשומת הלב בבית הספר או במגעים חברתיים. כתוצאה מכך, חוסר הנוחות הקיצונית שלהם במצבים חברתיים עשויה להיעלם מהעין.

היות ובני נוער עם חרדה חברתית בדרך כלל מתנהגים היטב בבית, ובשל העובדה שהורים אינם מקבלים דיווחים על התנהגות פסולה בבית הספר, משפחות רבות אינן מכירות בבעיה עד שילדם כבר נסוג מפעילות חברתית. בשלב זה, הילד עלול לחוות בידוד קיצוני מבחינה התפתחותית ולימודית.

הבנת סימני האזהרה

הגיל הממוצע של הופעת חרדה חברתית הוא גיל 13, אך היא עשויה להופיע מוקדם יותר. בני נוער צעירים עשויים לבטא את החרדה בצורת אילמות סלקטיבית, במהלכה הם פוחדים לדבר מול ילדים אחרים, מורים או מבוגרים מחוץ למשפחתם הקרובה.

הורים יכולים לסייע במניעת חרדה חברתית באמצעות תשומת לסימני האזהרה והתסמינים הבולטים הכוללים:

1. חוסר נוחות לדבר עם מורים או חברים.
2. הימנעות מקשר עין, מלמול או דיבור שקט בקרב אנשים אחרים.
3. הסמקה או רעד סביב אנשים אחרים.
4. בכי או התקף זעם בעימותים עם אנשים חדשים.
5. דאגה מופרזת מפני עשיית או אמירת משהו "טיפשי".
6. תלונות על כאבי בטן ורצון להישאר בבית.
7. נסיגה מפעילות חברתית ובילוי יותר זמן בבית.

כשההורים ערים לסימנים אלו, איש מקצוע בתחום בריאות הנפש מסייע להערכת בן הנוער ולקבוע אם הפרעת חרדה אכן מתרחשת בהווה.

הבנת תפקיד ההורים

רוב בני הנוער יכולים לשפר את מצבם בהצלחה עם טיפול פסיכולוגי ולעיתים עם תרופות. תמיכה נוספת בבית יכולה לסייע להם להתמודד עם החרדה החברתית. הורים צריכים לבחון את התנהגותם ואת תרומתם לשיפור המגעים החברתיים היומיומיים של ילדם, ולא למנוע מהם מגעים חברתיים באמצעות הגנה מוגזמת.

תפקיד ההורים הוא לגלות רגישות לחרדה חברתית של ילדם ולמנוע מהם להתבודד. בעזרת אנשי מקצוע, הורים לומדים את חשיבות הטיפול בחשיפה, ועידוד ותמיכה בילד להתמודד עם מצבים חברתיים הגורמים להם לחרדה.

הדבר החשוב אותו יש לזכור לגבי הפרעת חרדה חברתית הוא שקיימות שיטות יעילות לטפל בה. חרדה היא רגש טבעי אותו כולם חווים מדי פעם, אך חלק מהילדים זקוקים לסיוע נוסף בפיתוח מיומנויות אלו. כשהם רוכשים את הכלים המתאימים, עולמם נפתח וחייהם משתפרים.