דיכאון היא מחלה מורכבת מאוד, המתרחשת בשל מגוון נרחב של סיבות. חלק מהאנשים חווים דיכאון כתוצאה ממחלה חמורה, אחרים סובלים מדיכאון כתוצאה משינויי חיים כגון מוות של אדם אהוב, ולאחרים יש היסטוריה של דיכאון במשפחה. אדם עלול אף לסבול מדיכאון המלווה בתחושת איום, עצב ובדידות, ללא סיבה ידועה.
הקשר בין ביולוגיה לדיכאון
מדענים מציינים הבדלים במוחם של אנשים הסובלים מדיכאון, בהשוואה לאנשים ללא המחלה. לדוגמה, ההיפוקמפוס, חלק קטן במוח האחראי לאחסון זיכרונות, נראה קטן יותר בקרב אנשים עם היסטוריה של דיכאון, בהשוואה לאנשים שמעולם לא חוו דיכאון. להיפוקמפוס קטן יותר יש פחות קולטני סרוטונין, שהוא אחד החומרים כימיים במוח הידוע כמוליך עצבי המאפשר תקשורת על פני מעגלים המתחברים עם אזורי מוח האחראים על תחושת רווחה.
חלק מהמדענים מצאו כי הורמון הלחץ קורטיזול מיוצר בעודף בקרב אנשים מדוכאים, והם סבורים כי לקורטיזון קיימת השפעה רעילה או "מכווצת" על פיתוח ההיפוקמפוס. חלק מהמומחים סבורים כי אנשים מדוכאים פשוט נולדו עם היפוקמפוס קטן יותר, ולכן נוטים לסבול מדיכאון. קיימים אזורים רבים אחרים במוח, ומסלולים בין אזורים פרטניים, המעורבים עם דיכאון, וסביר להניח כי לא מבנה מוח בודד או מסלול מסוים הם האחראים להתפתחות הדיכאון.
דבר אחד בטוח. דיכאון הוא מחלה המורכבת מגורמים רבים. הסריקות והמחקרים האחרונים של כימיית המוח מצביעים על כך שתרופות נוגדות דיכאון מסייעות לשיפור תאי עצב ומאפשרות להם ליצור קשרים חזקים שיעמדו בלחצים ביולוגיים.
האופן בו גנטיקה צמודה לסיכון לדיכאון
ידוע שדיכאון עשוי לעיתים לעבור במשפחה. מידע זה מצביע על כך שיש לפחות קשר גנטי חלקי לדיכאון. ילדים, אחים ואחיות והורים של אנשים עם דיכאון חמור, נמצאים בסיכון גבוה יותר לסבול מדיכאון, בהשוואה לאנשים ללא היסטוריה משפחתית.
מספר רב של גנים הקשורים זה עם זה בדרכים מיוחדות תורמים לסוגי דיכאון שונים שעוברים במשפחה. אך למרות הראיות המדעיות אודות הקשר לדיכאון במשפחה, אין זה סביר להניח כי קיים גן דיכאון אחד, אלא גנים רבים שכל אחד מהם תורם בהשפעה קטנה לדיכאון, כשהם באים במגע עם הסביבה.
מחקרים מוקדמים על הגנטיקה של דיכאון נערכו בקרב תאומים זהים החולקים את אותם גנים, ובקרב תאומים שאינם זהים, החולקים חמישים אחוז בלבד מהחומרים הגנטיים שלהם. מדענים מכל רחבי העולם מצאו כי כאשר תאום זהה אחד סובל מדיכאון, התאום השני סובל מדיכאון במשך 76% מהזמן.
בקרב זוגות אחים שאינם תאומים, כשאחד מהם בדיכאון, האח השני חווה דיכאון במשך 19% המזמן בלבד. מחקרים בוחנים תאומים שגדלו בבתים שונים וחיזקו יותר את הראיות המדעיות לקשר גנטי לדיכאון. בין תאומים זהים שגדלו בבתים נפרדים, כשאחד מהתאומים סבל מדיכאון, גם התאום השני פיתח את אותה הפרעה במשך 67% מהזמן.
בקרב האוכלוסייה הכללית, הפרעת דיכאון שכיחה יותר בקרב קרובי משפחה ביולוגיים מדרגה ראשונה של אנשים הסובלים מההשפעה, בהשוואה לאנשים אחרים ללא קירבה משפחתית. במילים אחרות, אדם שיש לו הורה או אח עם דיכאון נמצא בסיכון גדול יותר בכמעט פי שלושה לפתח דיכאון, בהשוואה לאדם ללא היסטוריה של דיכאון משפחתי.
קיים אף סיכון מוגבר לפתח דיכאון אם לאדם יש קרוב מדרגה ראשונה הסובל מהתמכרות לאלכוהול. גם הפרעת דיסתימיה נפוצה יותר בקרב קרובי משפחה ביולוגיים מדרגה ראשונה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.
נכון להיום, לא נחשפו הגנים הפרטניים האחראים לגרימת דיכאון. מחקרים שנערכו לאחרונה מצביעים על כך שסוגי דיכאון מסוימים עשויים לזנק מהגנים באזור מסוים של כרומוזום 15. מחקרים עתידיים עשויים למצוא גנים נוספים הקשורים לדיכאון ומחלות נפשיות שונות.
יחד עם זאת, יש לזכור, כי גם אם בן משפחה אחד סובל מדיכאון, אין פירוש הדבר בהכרח שבני משפחה קרובים אחרים יסבלו מההפרעה בעצמם. סביר להניח שנטייה גנטית או פגיעות לדיכאון עוברים מדור לדור, ונטייה זו קשורה גם לגורמי לחץ סביבתיים מסוימים המפעילים בסופו של דבר את הדיכאון.
הכתבה באדיבות אתר genes.co.il גנטיקה ובדיקות גנטיות
ראו גם סוגי דיכאון: