מהו המכנה המשותף לעטיפות הדיסקים שהוציאו במהלך השנתיים האחרונות קרן פלס, הראל סקאת, מירי מסיקה, עברי לידר ואמני מיינסטרים נוספים? על גבי כולן מורכב העיצוב הגרפי מתצלום האמן, שמו ושם האלבום. האם מדובר בתופעה מקרית או שמא העיצוב הבנאלי הזה נקבע על-פי שיקולי שיווק, מכירות ויחסי ציבור?
למזלם של שוחרי העיצוב הגרפי, ניתן למצוא בארץ גם דיסקים המתהדרים בעטיפות מעוצבות ומרשימות, בסגנונות נועזים יותר, קריאייטיביים יותר וצפויים פחות, כאלה שסוטים מהמיינסטרים. העטיפות המעניינות יותר שייכות בדרך כלל לאלבומים המופקים ב"לייבלים" הקטנים, והזוכים לחשיפה נמוכה יותר.
המושג "לייבל" מתייחס לחברת תקליטים באופן כללי, אך בעולם המוסיקה הכוונה היא בדרך כלל לחברת תקליטים קטנה ועצמאית. כיום ישנם בישראל יותר לייבלים מאי פעם, אך קשה לאמוד את מספרם בעידן האינטרנט ומהפכת ה-MP3, בו כל אדם בעל מחשב ביתי ותוכנת עריכה יכול להגדיר עצמו כלייבל.
בהכללה גסה ניתן לקבוע כי ככל שהמוסיקה והאמן מחתרתיים ונועזים יותר, כך העיצוב מחתרתי ונועז יותר. ככל שהאמן רחוק מהמיינסטרים המוסיקלי, כך מתרחק ממנו גם עיצוב העטיפה. דיסקים כאלה נדיר למצוא ברשתות הגדולות. מגוון רחב של דיסקים שיצאו בלייבלים ישראליים קטנים ניתן למצוא בחנויות של רשת "האוזן השלישית", אולי החברה המשמעותית בישראל בכל הקשור למוסיקה אלטרנטיבית.
Maps and Diagrans and Broca, Mono Curac-Co. לייבל אק-דאק
עיצוב: רועי אבן טוב (עטיפה קדמית)
בבעלות "האוזן" מספר חנויות דיסקים ו-DVD, ספריות להשאלת DVD, לייבל סרטי DVD, ושני לייבלים מוסיקליים. הראשון שבהם הוא Earsay Records, המפיק ומפיץ מוסיקה אלטרנטיבית מסוגים שונים, כולם רחוקים מהמיינסטרים ככל האפשר. בין השאר יצאו תחתיו אלבומים של אמנים כמו ג'נגו ועמית ארז, ולהקות כמו GeishaNo ו-Mad Bliss. הלייבל השני של "האוזן" הוא Magda Records, המפיק ומשווק מוזיקת עולם ומוסיקה אתנית. בין השאר הופקו תחתיו אלבומיהם של יאיר דלאל ושל התזמורת האנדלוסית הישראלית.
"רוב האלבומים שמופקים אצלנו הם רוק אלטרנטיבי באנגלית", אומר ארז רוסו, מנהל Earsay Records. מוצרים מעניינים נוספים שמפיק הלייבל הן הוצאותCD מחודשות של קלאסיקות ישראליות שיצאו במקור בתקליטים, כמו "מלכת האמבטיה", למשל. על גבי רובן המוחלט של עטיפות האלבומים שיוצאים ב-Earsay Records לא מופיעה תמונתו של האמן.
"אנחנו בלייבל לא מייצרים כוכבים, אנחנו לא בביזנס של ליצור סלבס", מנמק רוסו. לדבריו, בגלל אופיו החתרני של הקהל ואופי המוסיקה עצמה, אין שום צורך לקשר בין הפרצוף למוסיקה. "איך שהאמן נראה זה לא דבר עם חשיבות עליונה, מה שמאפשר להיות יצירתי בכל הקשור לעיצוב העטיפה", הוא אומר ומספר כי העטיפות מעוצבות לעתים על-ידי חברי הלהקה עצמם - בין אם משום שהתקציב נמוך ובין אם האמן עוסק בנוסף גם בתחום העיצוב. אחת הדוגמאות המעניינות היא עטיפת הדיסק Idle words של להקת GeishaNo, שעיצב סולן הלהקה ירון מלול.
תופעת המוסיקאים שמעצבים בעצמם את עטיפות הדיסקים קיימת גם בלייבלים נוספים. קבוצת 951 היא קבוצת אמנים אשר עוסקים הן בעיצוב ובן במוסיקה. טירן מדלסי ואפרת מלר, מראשי הקבוצה, מספרים כי 951 הוא לייבל המנסה בדרכים אלטרנטיביות שונות לפרוץ את גדרי המיינסטרים, וכי כל אלבום הוא בעצם פרויקט המשלב רצועות שירים יחד עם וידאו קליפים או סרטים לצפייה.
המוזיקאים דר ומוסה נחמיאס הקימו בשנת 2000 את "אמביאנס" - לייבל שתחתיו יצא לאור הדיסק הראשון של מוסה "חלומות ילדות" ואלבומי להקת "דוגג". נחמיאס מספר כי מהפכת הלייבלים בישראל החלה לפני כעשור. "לפני כן היה מספר מצומצם ביותר של חברות תקליטים גדולות, שהכל עבר דרכן, אבל מאז קמו אולפני הקלטות רבים, וכיום הזמינות גדולה יותר", הוא אומר ומוסיף כי את רוב הדיסקים שיוצאים בלייבלים הקטנים ניתן להשיג בחנויות כגון "האוזן השלישית" ו"קצת אחרת", וכן בחנויות תקליטים משומשים.
לייבל ישראלי נוסף הוא "אק-דאק", שנוסד ב-2002 על-ידי איתמר ויינר, הראל שרייבר ואריאל תגר. בין השאר יצאו בו אלבומים ללהקת "נערי הפוסטר" ולזמרת ניקו טין. "עטיפת האלבום היא הרושם הראשוני של מה שקיים בפנים", אומר ויינר. "באלבומים שיצאו ב'אק-דאק', המוסיקה והעיצוב הגרפי של העטיפה מנסים לשדר את אותה תחושה". לדבריו, ללייבלים הקטנים יש חופש רב ברמת העיצוב הגרפי, הפורמט, ה"שטנצים" ועוד. "לפעמים העטיפה נוצרת בתנאים ביתיים במספר עותקים מצומצם ביותר. את השטנץ לדיסקים הראשונים שהוצאנו חתכנו במו ידינו בעזרת סכין יפנית", הוא מסביר ומוסיף כי העיצוב הגרפי בלייבלים הקטנים "אינו עומד בקריטריון של מכירה".
אחד הפרויקטים המעניינים שהופקו ב"אק-דאק" בשנה וחצי האחרונות היא הסדרה "ברווזים לא שוחים בביצות", המונה שישה אלבומים. החתום על עיצוב הסדרה הוא רועי אבן טוב, מעצב גרפי העוסק בעיצוב עטיפות דיסקים מזה 15 שנה. מלבד עיצוב עטיפות דיסקים ליוצרים אנונימיים יחסית ב"אק-דאק", עיצב אבן טוב עטיפות גם לאמנים מוכרים יותר כמו דנה ברגר ולהקת מוניקה סקס, ועטיפות דיסקים ליוצרים לא ישראליים, בסטודיו הלונדוני Me Company, בו עבד. כיום הוא שותף בסטודיו העיצוב הישראלי Blue-Goo. "בארץ אין תרבות אסתטית ארוכת שנים, השוק המקומי הוא חקייני", הוא טוען. "בישראל הכל יותר קל לעיכול".
Fredrick Schikowski, Gelbart, לייבל אק-דאק
עיצוב: רועי אבן טוב (עטיפה קדמית)
מדבריו ניתן להבין מדוע באלבומי המיינסטרים הישראליים העיצוב מבוסס על צילום האמן. "יש הבדל משמעותי בין עיצוב עטיפות הדיסקים בישראל לבין זה שבאנגליה. קודם כל בתקציבים". לדבריו, היות שהשוק הישראלי קטן, הסכנות העומדות בפני חברות התקליטים גדולות, ולכן יש מעט תעוזה גרפית בלבד. "חברות התקליטים בישראל הולכות על בטוח, מה שבא לידי ביטוי בהחלטה להציג את צילום פני האמן על העטיפה. בחו"ל השוליים רחבים מאוד, אז גם אם אחוז קטן מהאוכלוסייה יקנה את הדיסק, עדיין מדובר בכמות גדולה של עותקים".
מעצבת גרפית ישראלית נוספת היא עליזה אשכנזי חיון, בעלת סטודיו לעיצוב גרפי ועוסקת בעיצוב עטיפות דיסקים מזה עשור. "כשמעצבים עטיפת דיסק עבור לייבל קטן, לעומת עבודה לחברת תקליטים גדולה, יש שיקולים עיצוביים שונים", היא אומרת. "בעיצוב ללייבלים הקטנים התעוזה רבה יותר, והעיצוב אמנותי יותר". הבדל נוסף אותו היא מציינת הוא שבעת עבודה על עטיפת אלבום שיוצא תחת לייבל קטן, העבודה היא בדרך כלל ישירות מול האמן עצמו. "ככל שהלייבל קטן יותר, כך העבודה מול האמן ישירה יותר", היא אומרת ומוסיפה כי ככל שמתרחקים מהמיינסטרים, המוסיקה מפתיעה יותר, והמצב דומה גם מבחינת העיצוב. "מלבד העיצוב הגרפי ישנם מרכיבים נוספים לעיצוב עטיפות הדיסקים. גם החלטות לגבי סוג המארז, הנייר, שטנצים, למינציות וכולי, הן החלטות עיצוביות.", היא מסבירה. "אחד המאפיינים של עיצוב עטיפות עבור הלייבלים הקטנים, הוא שימוש במארזים פשוטים. אין תקציב למארזים מפוארים ולשטנצים מסובכים". לדבריה, בתחום עיצוב עטיפות הדיסקים של הלייבלים הקטנים יש משהו פרדוקסלי. "מצד אחד הלייבלים הקטנים יכולים להרשות לעצמם להעז יותר, אך מצד שני התקציבים שלהם קטנים יותר. יש חופש עיצובי, אבל בשביל החופש צריך כסף", היא מסכמת.
מעצב גרפי נוסף העוסק בעיצוב עטיפות דיסקים ישראליים הוא אסף בילט, העוסק גם בבימוי קליפים. אסף עיצב למעלה מ-20 עטיפות דיסקים, ביניהם עבור אמני מיינסטרים כמו אייל גולן, כמו גם עבור אמנים "מחתרתיים" יותר, דוגמת רם אוריון ולהקת קטמין. "ישנו הבדל בעיצוב גרפי של עטיפות אלבומים עבור מוסיקת מיינסטרים ועבור מוסיקה אלטרנטיבית", הוא אומר. "בחברות התקליטים הגדולות, שמפיקות מוסיקת מיינסטרים, יש יותר שמרנות ועל רוב העטיפות יהיה קלוז-אפ על פרצופו של האמן". סטודיו מעניין נוסף המעצב בין השאר גם עטיפות דיסקים הוא סטודיו "קיוסק", בו שותפים המעצבים הילה עמרם ונוי ניימן. עמרם, שעיצבה בין השאר עטיפות אלבומים וסינגלים עבור יוצרים כגון יובל כהן ותמי פדרמן, מספרת כי בעת עיצוב עטיפות דיסקים של אמנים מוכרים פחות, לשיקול של המכירות יש משקל נמוך יותר. "האמנים האלה מאמינים שהמוצר שלהם איכותי, ולכן הדגש הוא על המוסיקה עצמה ולא על תמונת פניהם על גבי העטיפה", היא מציינת ומוסיפה כי עבודה איתם פירושה חופש יצירה גדול יותר. "עיצוב עטיפת האלבום הוא פרשנות ויזואלית שלי, לעולם חסר צורה ואמורפי, הבנוי מצלילים".
מתוך: מגזין DO
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
