אילוסטרציה: Photos to go
לא רוצה לספר
הילד עצוב בגלל חוויה לא נעימה שעבר בבית הספר, ולא רוצה לספר מה קרה. אלי מחליט לא ללחוץ עליו, וזוכה לשמוע את כל הסיפור. טור אישי
אלי שגיא | הורים וילדים
13/04/2010
שישי בצהריים. דקות ספורות אחרי שהמתוקים הגיעו מבית הספר, נכנסתי הביתה. קריאת השלום שלי נענתה רק על ידי זוגתי. הילדים? דום שתיקה; כאילו אני אוויר בשבילם. קראתי שוב "שלו-הום". שמעתי את המתוקה מפטירה איזה "הי" חלש מחדרה ואז ראיתי את המתוק, יושב על הספה, צופה בטלוויזיה. מיד אפשר היה לראות שהוא עצוב. ניגשתי אליו וראיתי שיש דמעות בעיניו. ישבתי לידו והוא מיד הכריז: "לא רוצה לספר מה קרה בבית הספר".
ליבי מיד דילג על פעימה. מה כבר קרה בבית הספר שהותיר את המלאך הקטן שלי דומע? באיזה סוג של אכזריות נתקלה הנשמה הטהורה? סצנות שונות עלו בראשי אך הצלחתי לעצור בעדן. זוגתי עדכנה אותי מיד שקרה משהו בבית הספר, אך הוא לא מוכן לספר מה.
"אפשר לחבק אותך?", שאלתי ואף התחלתי ליישם. הוא זז בחוסר נוחות ולא איפשר לי לחבק אותו.
"אפשר רק לחבק אותך?", רציתי לעטוף אותו באהבה, שיידע שיש מקום שבו אוהבים אותו ורוצים להכיל אותו ואת צערו, אבל הוא היה במקום אחר ועם רצון אחר. "לא", אמר וזז בחוסר נוחות. הבטתי אל עיניו וראיתי את הדמעות מאיימות לפרוץ החוצה.
ניסתי לשים ידי על כתפיו אבל הוא רצה להיות לבד. "אני מאוד רוצה לשמוע מה קרה. אולי אחר כך תהיה מוכן לספר?"
"אף פעם בחיים לא!", אמר. "חבל", אמרתי וקמתי ממקומי. ארוחת הצהריים היתה כמעט מוכנה. "יש הרבה שיעורים?", שאלתי אותם מראה שאני עובר הלאה. "לי מעט", אמרה המתוקה. המתוק לא השיב. זוגתי קראה לכולם להגיע לשולחן. המתוקה הגיעה. המתוק לא זז.
"אתה בא?", שאלתי. "לא", אמר. "חבל", אמרתי. באותו רגע, נגמרה התוכנית בה צפה. "אני אבוא אם אמא לא תשב אתנו", הוא התנה. זוגתי אמרה שהוא כועס עליה כי ניסתה לחקור מה קרה בבית הספר. התעלמנו כולנו מהתנאי והתחלנו לאכול.
"אפשר רק לחבק אותך?" (אילוסטרציה: Photos to go)
שאלתי את המתוקה אם היא יודעת מה קרה. היא אמרה שכן וסיפרה את גרסתה. כעבור דקה, המתוק הגיע לשולחן. "טוב, אני בא לאכול, אבל אני לא מספר מה קרה!", הכריז. "תראה. אנחנו מאוד רוצים לדעת מה קרה, אבל אף אחד לא יכול להכריח אותך לדבר".
|
|
משהו לחשוב עליו |
|
|
לא ללחוץ: אין טעם ללחוץ עליהם לעשות דברים שלא בשליטתנו, כמו לספר. נהפוך הוא. ככל שנרפה מהר יותר, כך יגדל הסיכוי שהם ידבר מהר יותר.
להתגמש: כשהילד במצוקה, זה הזמן להתגמש עם החוקים. בשעה כזו, זה לא יהיה נורא אם הוא לא ישב אתכם לאכול ארוחה מסוימת, או אם הוא יראה טלוויזיה לפני שהכין שיעורים (אם הטלוויזיה עוזרת לו להירגע) וכו'.
לפי הילד: יש ילד שבאמת צריך שישאירו אותו לבד כשהוא עצוב או במצוקה. יש ילד שצריך חיבוק. יש ילד שצריך שרק ישבו לידו. כל הורה צריך לאמץ את ההתנהגות שתעזור לילד שלו בכל סיטואציה (ולא לנהוג לפי מה שנכון לו, להורה, כשהילד במצוקה).
להתייעץ: אפשר ורצוי להתייעץ עם הילד בשאלה כיצד היה רוצה שיתנהגו איתו כשהוא במצוקה. |
|
שאלתי את המתוקה איך היה יומה בבית הספר וניהלנו שיחת חולין קצרה למשך דקה נוספת, עד שהמתוק אמר: "טוב, אני אספר מה היה: בסוף היום, רציתי להעביר את הכיסא שלי ליד יואב (חברו הטוב) אבל היו איזה שני תיקים שהפריעו לי לעבור, אז הרמתי את הכיסא למעלה ואז, בלי כוונה, הכיסא פגע בראש של ניב (חברו הטוב גם כן. בשלב הזה עמדו לי על קצה הלשון כמה שאלות ביניים כמו מה קרה לניב וכו' אבל התאפקתי ונתתי לו לספר את הסיפור שלו, אז הוא המשיך:) ביקשתי ממנו סליחה והוא אמר שהוא סולח. הוא הלך להרטיב את הראש בשירותים, אבל שאר הילדים התחילו לצעוק עלי", הוא סיים.
"ומה היה אז?" שאלתי. "אמרתי להם שזה לא היה בכוונה אבל הם לא הפסיקו".
"איך הגבת?"
"בכיתי", אמר.
אחסוך מכם את מילות התואר שעלו בראשי לילדים בכיתתו.
"ניב סלח לך?", שאלתי.
"כן", ענה.
"אז רק הילדים האחרים המשיכו להציק?"
"כן".
"לא יפה שהם לא רצו להבין שזה לא היה בכוונה, למרות שהסברת את זה", אמרתי.
"נכון", אישר.
"מה אפשר לעשות אם אתה מסביר למישהו משהו והוא לא רוצה להבין?", שאלתי ואף השבתי.
"אפשר לבכות", אמרתי, "כי זה באמת עצוב או מעליב".
הוא הסכים בשתיקה.
"מה עוד אפשר לעשות?"
הוא חשב מעט ואז השיב "להתעלם".
"נכון", אמרתי. "אני אפילו חושב שהתעלמות, תביא אותם להפסיק להציק יותר מהר".
ראיתי שהוא חושב על האפשרות הזו. "עכשיו אני יכול לחבק אותך?", שאלתי.
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין
הורים וילדים, מרץ 2010
לקבלת גליון של הורים וילדים במתנה לחץ כאן
להזמנת מנוי
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב: