התאבדות נחשבת כסיבוך אפשרי של מחלת דיכאון, בשילוב עם גורמי סיכון אחרים. מחשבות אובדניות והתנהגות אובדנית עשויים להצביע על תסמיני דיכאון בינוני עד חמור.
תסמינים אלו בדרך כלל מגיבים היטב לטיפול מתאים וניתן להימנע מהם עם התערבות מוקדמת. יש לקחת ברצינות את כל החששות לגבי סיכון ההתאבדות ולקבל הערכה מיידית של איש מקצוע מוסמך מתחום בריאות הנפש.
גורמי הסיכון להתאבדות
התנהגות אובדנית היא מורכבת. גורמי סיכון מסוימים משתנים עם הגיל, המין והמוצא האתני, ועלולים להשתנות אף עם הזמן. גורמי הסיכון להתאבדות מתרחשים בדרך כלל בשילוב. מחקרים הראו כי תשעים אחוזים מהאנשים שהתאבדו, חוו דיכאון, הפרעות התעללות נפשית או התמכרות לחומרים מסוכנים.
בנוסף מראים מחקרים כי שינויים בנוירוטרנסמיטורים כגון סרוטונין, קשורים בסיכון להתאבדות. רמות מופחתות של סרוטונין נמצאו בקרב חולי דיכאון, הפרעות אימפולסיביות, היסטוריה אלימה של ניסיונות התאבדות, וגם בממצאים לאחר המוות, שהתגלו במוחם של קרבנות התאבדות.
אירועים שליליים הקשורים לחיים, בשילוב עם גורמים אחרים, מחזקים את הסיכון להתאבדות הקשורה לדיכאון. יחד עם זאת, התאבדות והתנהגות אובדנית אינן נחשבות לתגובות נורמאליות ללחצים אותם חווים רוב האנשים. גורמי הסיכון להתאבדות כוללים:
- אבחון דיכאון הקשור להתעללות נפשית.
- אבחון דיכאון הקשור להתמכרות לחומרים מסוכנים.
- אימפולסיביות.
- אירועי חיים שליליים.
- היסטוריה משפחתית של הפרעות נפשיות.
- היסטוריה משפחתית של התמכרות לחומרים מסוכנים.
- אלימות משפחה, כולל התעללות פיסית או מינית.
- ניסיון התאבדות קודם.
- חומרים מסוכנים בבית כגון תרופות קטלניות או נשק.
- כליאה.
- חשיפה להתנהגות אובדנית של אחרים, כולל בני משפחה, חברים, סיפורי חדשות או סרטים בדיוניים.
גורמי הסיכון החזקים ביותר לניסיון התאבדות בקרב מבוגרים הסובלים מדיכאון הם שתייה מוגברת של אלכוהול, צריכת קוקאין ופרידה או גירושין. גורמי הסיכון החזקים בקרב בני נוער הסובלים מדיכאון הם שתייה מוגברת של אלכוהול, שימוש בסמים הגורמים להפרעות פסיכוטיות והתנהגויות תוקפניות או הרסניות.
סיוע לאדם הסובל מדיכאון
אין זה נכון שאם אדם מדבר על התאבדות, הוא לא ינסה אותה. אנשים אובדניים מעירים הערות הקשורות להתאבדות, ולמרות שהערות אלו עשויות להישמע אגביות, הן נובעות מחשיבה פנימית רצינית.
לכן חשוב ביותר להתייחס לדברים אלו ברצינות ולסייע לאדם הסובל מדיכאון. הערכת בריאות הנפש וקבלת טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי משפרים באופן ניכר את המצב.
אדם הסובל ממשבר, לעיתים אינו יכול להיות מודע לכך שהוא זקוק לעזרה, ולעיתים הוא חסר את הכוחות הנפשיים לחפש בעצמו את הטיפול המתאים. לכן הסביבה הקרובה צריכה להזכיר לו כי טיפול יעיל בדיכאון זמין, וכי אנשים רבים יכולים להתחיל לחוות במהירות את ההקלה הנכספת מתסמיני הדיכאון.
מניעת התאבדות
מחקרים מראים כי תכניות למניעת התאבדות, שיש להן את הסיכויים הטובים ביותר להצלחה, הן התכניות המציבות דגש נרחב יותר על זיהוי וטיפול במחלת נפש, שימוש בסמים, התמודדות עם מצבי לחץ ושליטה על התנהגויות אגרסיביות. כל התכניות למניעת התאבדות צריכות תחילה להיבדק ליעילותן ובטיחותן.
יש להעריך באופן מדעי את כל התכניות למניעת התאבדות, כדי לוודא שהן עובדות. גם התערבויות מונעות להתאבדות חייבות להיות מורכבות ואינטנסיביות, אם השפעותיהן נמשכות לטווח הארוך. הכרת המצב וטיפול מתאים בהפרעות התעללות נפשית והתמכרות לחומרים מסוכנים היא השיטה המבטיחה ביותר למניעת התאבדות והתנהגות אובדנית.
התייעצות רפואית והכרה בנוכחות הדיכאון הן הצעדים הראשונים למניעת התאבדות בקרב הסובלים מדיכאון. הצעד הבא הוא הגבלת הגישה לתרופות בהן ניתן להשתמש להתאבדות, או גישה לנשק, במיוחד כשהדיכאון משולב עם הפרעות נפשיות של התמכרות.
רצוי ללמוד את כל החומרים הזמינים על תכניות למניעת דיכאון והתאבדות, ומחקרים מצביעים על כך שתוכניות אלו עשויות למעשה להפחית את המצוקה אותה חווים אנשים פגיעים.
תכניות אלו מורכבות ומנוהלות על ידי מומחי בריאות הנפש, והן מלמדות מיומנויות התמודדות עם לחצים, השפעות השימוש בסמים, הפחתת התנהגות אגרסיבית ובעיקר הפחתת המחשבות האובדניות, ויש להן את הסיכויים הטובים ביותר להצלחה בטווח הארוך.