בחודש יולי האחרון נפלה בזכותי ההזדמנות לבלות שישה ימים בגן עדן של רכיבה אתגרית - את החוויות מאותו השבוע סיקרתי בגליון ספטמבר של המגזין. הנסיעה של יולי הייתה חופשה מתוכננת, שכבר מתחילתה הסתמנה כפתיחת מסורת חדשה של נסיעות לאתרי רכיבה משובחים בחו"ל.
עם כל היופי של אתרי הרכיבה בישראל, מגוון תאי השטח ומזג האוויר המצוין בחלקים גדולים של השנה, בעיקר החורף לדעתי - אתרי הרכיבה של חו"ל מציעים, נכון להיום, יותר - יותר סינגלים טבעיים, יותר אלמנטים בנויים, יותר הפרשי גובה, יותר רכבלים, יותר תשתיות ועוד - הביקור באתר כמו לה ז'ה, האיר את עיני מבחינת מה רכיבה באמת יכולה להיות.
יש חתונה
כשלפני חודשיים נודע לי שאני נוסע לארצות הברית כדי להשתתף בחתונה של חבר טוב, היה לי ברור מראש שאני חייב לנצל את ההזדמנות ולראות מה יש לחוף המזרחי להציע. לפני הזמנות כרטיסי טיסה, חיפוש בגוגל על ערך Free ride parks east coast, העלה פארק בשם Diablo Free ride Park, הממוקם בצפון ניו ג'רזי, בסמוך לעיירה ורנון.
אותו פארק אוזכר גם בסקירת הפארקים של צפון אמריקה בגליון ספטמבר של המגזין תחת השם Creek Mountain. זהו למעשה שם ההר והאתר כולו, המשמש גם, ובעיקר, לעונת הסקי שמתחילה באמצע נובמבר.
מכיוון שהטיסה מישראל ובחזרה אליה עוברת בניו יורק, ובניו ג'רזי "חניתי" קרוב לשבוע - דיאבלו נראה כמו הבחירה הטבעית. שיטוט קצר באתר הראה שהאתר פעיל בסוף השבוע האחרון של העונה בתאריכים 27-28 לאוקטובר, ותאריך הטיסה בחזרה נקבע בהתאם ל-30.
פגישה עם השטן
פארק דיאבלו, בתרגום חופשי "שד" (לא, לא מאלו שבאים בזוגות) או "שטן", נמצא כשעה נסיעה מניו יורק העיר, באזור הררי מקסים שנצבע בצבעי שלכת עזים בחודש אוקטובר. הפארק עצמו מתרכז סביב מעלית אחת, וההר במבט ראשון לא נראה עצום, בהחלט לא מתקרב לקנה המידה הוויזואלי של האלפים הצרפתיים. כל המסלולים מתחילים מאותה נקודה (כמעט), ומסתיימים בבסיס המעלית. נשמע קצת כמו גרסת האופניים של אתר החרמון? ממש לא.
האתר מציע קרוב ל-40 וריאציות שונות של מסלולים לרדת דרכם את ההר במהירויות לא שפויות. היופי של המקום, ומגוון המסלולים בהחלט השאיר לי טעם של עוד, והרבה. סינגלים עם ברמים מהירים, גינות סלעים, דרופים מגבהים של 50 סנטימטרים ועד 3 מטרים, יערות טבעיים, מקפצות עפר, שורשים וקטעים טכניים ותלולים - הכול מהכול, ובהרמוניה מושלמת עם ההר.
כמיטב המסורת הקצרה שלי עם פארקים לרכיבה, יום שבת בירך אותי בבוקר גשום במיוחד. לאחר המתנה של כשעתיים החלטתי לצאת לדרכי - מקווה שעוצמת הגשם לא תישאר כפי שהיא עד שאגיע. אכן, תחושת הבטן הייתה נכונה, ועד שהגעתי לפארק הגשם הפך למבול מטורף. המתנה נוספת ללא שינוי של ממש במזג האוויר לא השאירה לי ברירה - מעיל ניילון ב"תרגולת לה ז'ה", ועולים על ההר.
בדומה לישראלים, האמריקאים כנראה מפונקים ומעדיפים להישאר בבית בגשם, מה שהשאיר לי הר שלם (ורטוב, ובוצי) עם פחות מעשרה רוכבים, כאשר תוך שעתיים כולם מכירים את כולם. הרכיבה הייתה תענוג רצוף, סלעים חלקים והרבה שלוליות, אבל בסך הכול אפשר היה לזרום את הכול ודי בכיף. הטמפרטורה לשמחתי הייתה גבוהה יחסית, ולמרות הבגדים הספוגים לא הייתה בעיה של קור בכלל.
יום ראשון היה הפוך לחלוטין. השמיים כחולים עד מעוננים חלקית, וטמפרטורה של 6 מעלות צלזיוס - אין יותר טוב מזה. לא רק מזג האוויר התהפך - היום האחרון של העונה הביא לאתר כ-500 רוכבים, ורבים מהם השתתפו בתחרות הקפיצות בתחפושת לרגל חג ההאלווין. דוכנים של קנונדייל, איירון הורס, E13 וחברות נוספות התפרשו על השטח, דוכני מזון ושתייה וכמובן רכיבה משובחת על סינגלים מהודקים היטב. 490 הרוכבים שלא היו שם בשבת עוד העזו להתלונן על השלוליות, אבל כולם ללא יוצא מהכלל נהנו מיום רכיבה מדהים והפנינג המוני של פרי-רייד ודאון-היל. בהחלט היה נחמד לשוחח עם רוכבים אחרים, וגם לגלות אחרי חמש דקות של שיחה באנגלית שהשותף שלי למעלית הראשונה של הבוקר בכלל ישראלי לשעבר.
הפארק מרוצף בהזדמנויות מעולות לצבור שעות טיסה
לא רק קניונים
על כל התזמורת הנפלאה הזו מנצח אדם חביב בשם שון אורקיו, מנהל פארק הרכיבה, שגם ביום האחרון והעמוס של העונה, בין ניהול התחרות לצילום להתרוצצות בין כל הנושאים התפעוליים, מצא ללא קושי זמן לשבת ולפטפט קצת על הפארק, כאילו שום דחוף לא קורה מסביב.
שון, בעזרת שותף נוסף, שניהם רוכבי DH מסורים, הקימו את הפארק בשנת 2002. שניהם היו תושבי האזור ורצו לקדם את ענף הספורט באזור ניו ג'רזי. מתוך ידיעה שתוואי השטח המקומי מאוד מתאים, הם בנו תכנית עסקית. העיקרון הוא פשוט: פארק האופניים שוכר את מתקני אתר הסקי (מעלית, מבנים וכו'), ומשלם את כל החשבונות של השימוש באתר. בתמורה, הנהלת אתר הסקי מרוויחה מכך שהמלון המקומי יכול להישאר פתוח, ודמי השכירות - בעצם ללא כל סיכון. היציאה לדרך עם הצגת המודל הזה הייתה קלה מאוד.
ניו ג'רזי, למרות שחלקים גדולים ממנה נראים כאילו יצאו מגלויה, אינה נחשבת ליעד תיירותי בתוך ארצות הברית. התדמית הידועה של "מדינת הקניונים (כאלה של קניות, כן?) והאוטוסטרדות" - לא מספקת מצע איכותי לייבוא תיירות לאתר שחייב מאסה של רוכבים על מנת להישאר רווחי. הפארק יצא לשנתו הראשונה עם תכנית שיווקית אגרסיבית, שמטרתה להודיע לרוכבים מרחבי ארצות הברית, שכדאי להם לעשות את הדרך לניו ג'רזי, על מנת ליהנות מאתר רכיבה ברמה בינלאומית.
עם פתיחת העונה הראשונה אירח הפארק את תחרות ה- US OPEN בדאון היל. שם התחרות אינו רשמי ולא בבעלות אף ארגון (מרבית התחרויות המוכרות מאוגדות תחת ארגון שנותן חסות לתחרות או לסדרה). מכיוון שאף פארק אחר לא הכריז על תחרות כזו, דיאבלו יזמו את התחרות. לתחרות הגיעו רוכבים מקצועיים שחיפשו עוד תואר, ואיתם גם כל מגזין אמריקאי מהתחום שמכבד את עצמו. כבר בשנת הפעילות הראשונה של הפארק, דיאבלו מיצב את עצמו כאתר דאון-היל שמסוגל להתחרות ראש בראש עם כל אתר אחר, פרט לוויסלר כנראה.
התחרות אגב, על פי מה שמסביר שון, היא חיובית מכל בחינה. ריבוי הפארקים ממנף את הענף וממריץ יותר רוכבים להיכנס לתחום. הפארקים מצידם חייבים להשתפר ולגוון את החוויה שהם מציעים מעונה לעונה. ומכיוון שאין פארק רכיבה רציני בכל פינה - נוצרת תיירות פנים של רוכבים שמיצו את הפארק המקומי ויוצאים לסופי שבוע באתרים מרוחקים יותר. מרבית הרוכבים שמגיעים לדיאבלו על בסיס קבוע הם מאזור ניו יורק או בטווח של שעתיים-שלוש נסיעה מדיאבלו, אבל רוכבים מגיעים גם מפלורידה, מיוטה ומהחוף המערבי, אפילו מקנדה ואירופה, וכפי שמסתבר - גם מהמזרח התיכון.
אחד המאפיינים שמייחדים את הרכיבה בדיאבלו הוא השילוב בין סינגלים מסורתיים (טבעיים), לבין אלמנטים וסינגלים מעשה ידי אדם. אחד הסינגלים שהתחבבו עלי במיוחד נקרא Tempest, הוא מתחיל בסדרה של קפיצות עפר, עובר לסדרה של דרופים וגלישות מעל סלעים טבעיים, מיד לאחר מכן נכנסים לברמים מהירים להפליא, יוצאים לגינות סלעים ומסיימים בקטע תלול במיוחד, מרוצף שורשים וסלעים לאורך נחל גועש - סרט אמיתי.
האתר מציע קרוב ל-40 וריאציות שונות של מסלולים לרדת דרכם את ההר במהירויות לא שפויות
שיקום ובניה
בין אפריל ליוני משקם צוות בנייה של כ-15 אנשים את השבילים לאחר תרדמת החורף, ובונה שבילים חדשים. על מרבית התכנון של השבילים, כמו גם על הפעלת הציוד ההנדסי לבנייתם אחראי שון בעצמו. כשאינו מנהל את הפארק הוא מתכנן תשתיות קרקע לאתרי סקי, וגם Half Pipe מפואר שממתין לשלג בתחתית האתר נושא את חתימתו של שון. לאחר פתיחת העונה ביוני, הצוות מצטמצם ל-6 מתחזקים. בכל שלב של בנייה ותחזוקה, יש תהליך רצוף של התייעצות עם רוכבים מקצועיים.
בכל פתיחת עונה דיאבלו מתפאר בסינגלים ואלמנטים חדשים. כיצד מחליטים מה המגמה הבאה? האם פותחים עוד סינגל "מסורתי", או שעדיף להשקיע בקווים של דרופים וקפיצות? ישנן כמה שיטות פשוטות יחסית על פיהן מבינים איפה כדאי להשקיע על מנת שהרוכבים יהיו מרוצים. ראשית, מדברים עם פארקים נוספים וגורמים אחרים מהתעשייה כדי להבין מה ה"טרנד" הגדול הבא. עוד יותר פשוט מכך - יושבים כמה שעות בראש ההר, וצופים ברוכבים - השביל שאליו פונים יותר רוכבים מייצג בדרך כלל את סגנון הרכיבה המבוקש ביותר - זהו כנראה הסקר האמין ביותר שניתן לבצע.
קווי הקפיצות והדרופים בהחלט אופנתיים. הפארק מרוצף בהזדמנויות מעולות לצבור שעות טיסה, ואלמנטים רבים בנויים בצורה שמאפשרת לרוכבים ביצועים שכנראה לא ידעו שהם מסוגלים לבצע. אין להבין מכך שהפארק בנוי למתחילים, ההפך הוא הנכון. אבל כשדרופ של שלושה מטרים נוחת למדרון מושלם, גם רוכבים קצת פחות מנוסים ואמיצים מסוגלים לסיים את היום עם תחושת הישגיות יוצאת דופן (הפעם אני לא מדבר בשם עצמי, מטר וחצי מספיקים לי נכון להיום).
דיאבלו מספק נוסחה מנצחת של מגוון מסלולים, זמן אוויר, אלמנטים טבעיים ובנויים וכיף טהור - אירועים מיוחדים כמו אליפות ארה"ב הפתוחה או תחרויות היתוליות של קפיצות עם תחפושות כפי שזכיתי לראות. ההזדמנות לפגוש ברוכבים מקצועיים שמתאמנים באופן קבוע בפארק, מוסיפה פלפל לאתר שגם כך יש בו כבר הכול.
מתוך: מגזין MBA
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה