הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם
השעה ארבע לפנות בוקר, וטרמינל 3 בנתב"ג עמוס וצפוף - סיר הלחץ הלאומי שלנו מחכה לשחרר את הטיסות של שש בבוקר. דינו היה מבין הראשונים איתם פתחתי בשיחה על ההרפתקה הצפויה לנו, והסתבר לי שהוא כבר מהוותיקים, פעם שנייה.
לזהות את חברי הקבוצה היה קל מאוד - כולם נראים כאילו מנסים להבריח אל הטיסה הקרובה לז'נבה מסכי פלזמה, ארוזים בקרטונים משופצרים וממוגנים. ארגזי הקרטון המעוטרים בשמות חברות האופניים המובילות בעולם אחסנו בתוכם את המטען היקר ביותר לנו, ללא ספק. הבייבי שלי - אני קורא להם; האופניים עליהם אבלה את מרבית שעות היום בשבוע הקרוב ברכיבת דאונהיל שלא מהעולם הזה. היעד: Les Gets, או בעברית, לה-ז'ה, האלפים הצרפתיים.
תחזית מזג האוויר לא מפספסת, וז'נבה מקבלת את פנינו בקרירות ואפרוריות. גשם קל עד בינוני מלווה את הנסיעה הקצרה משדה התעופה לעיירה, דרך נופים כפריים טיפוסיים, שנשתלו כמו להכעיס את הישראלי שרגיל להרבה פחות. השוטטות הראשונית בעיירה הקטנה ו"הביתית" לא משאירה מקום רב לספק. המכנה המשותף בין כל הרוכבים בולט לעין כשהם מגיחים מהפסגות המעורפלות דרך מגוון סינגלים שמסתיימים ממש מול הכניסה למלון. לא מדובר (רק) בחיוך שמרוח להם על הפנים. זה דווקא הבוץ. הרבה בוץ. כל רוכב, על בגדיו, אופניו, קסדתו ופרצופו - מכוסה מכף רגל עד ראש בשכבה נדיבה של בוץ אלפיני משובח.
שבע, מבוסם מיין אדום, אני צולל לשינה עם שיר חדש בלב והיערכות מחודשת בראש - למרות הציפיות, כנראה שנגזר עליי לא לטוס במדרונות על סינגלים מהודקים כששמש אביבית מלטפת את קסדתי. סימנתי מטרה חדשה - ללמוד איך רוכבים בבוץ. את התנאים הלא צפויים החלטתי לאמץ באהבה. בצרפת הרי ידוע שכדאי להתמקד בחצי הכוס המלאה. את זאת הריקה, ממילא ממהרים למלא לך ביין.
אחרי שלומדים לקחת ברמים משובחים, אפשר להגביר מהירות גם בסיבובים
בוקר. צ'ייר-ליפט, קר, יורד עליי המון גשם. הראות מוגבלת לעשרות מטרים במקרה הטוב, בגלל הערפל שאופף את ההר. מה לעזאזל אני עושה פה?!
יורדים מהמעלית בפסגה הקרובה. כפפות, קסדות, צילום ובדיקות אחרונות - יוצאים לדרך, בלי הרבה דיבורים. בארץ, אנחנו מפונקים מבחינת מזג האוויר.
אם יורד קצת גשם פשוט נשארים בבית, מחכים יומיים שהשמש תצא, וחוזרים לשבילים - בלה-ז'ה אין את הפריבילגיה הזאת. השהות קצרה, ולכן האפשרות שלא לעלות על ההר, לפחות לצורך גישוש, אינה קיימת. לא בעיניי ולא בעיני אף אחד אחר. הניסיון שלי עם בוץ קצר. מתחיל ומסתיים בירידה כושלת של מסלול הדאונהיל ביער ביריה דווקא. בגשם שוטף, על התחת - לא ממש מספיק להתמודדות עם מה שלפניי.
ג'ו, המדריך המקומי, נותן כמה מילים על המסלול ואנחנו יוצאים. לאחר כמה מאות מטרים של דשדוש הססני, מסתבר שהשד לא כזה נורא. כל עוד נותנים לצמיגים להתגלגל, אפשר בעצם לזוז. הסינגלים המקומיים מבורכים בברמים מצוינים כמעט בכל סיבוב, וגם אם מגיעים לאט מדי, הם לפחות "מנקזים" את הגלגל הקדמי לכיוון רצוי, כך שאפשר להמשיך.
לאחר כחצי שעה, כשאני טובל בשביל בוצי, אך פתוח וידידותי, התחלתי לגלגל מחשבות אופטימיות: "היי, אני יכול לחיות עם הבוץ הזה אחרי הכל". ואז נכנסנו ליער והעולם התהפך מחדש. ביער, התמונה השתנתה לחלוטין. הסינגל, שכבר התחלתי להתיידד איתו, הפך להיות תוואי בוצי ולא ברור, זרוע שורשים חלקים כקרח, מדרגות ושלוליות שעומקן הוא חידה, Break Bumps (תלוליות בלימה?) בכל מקום. מתחילים לעבוד קשה. מאוד קשה.
לאחר שהקבוצה ברחה לי קצת, נעצרתי בתחילתו של מה שנראה לי כמו סוף החופשה. קטע תלול במיוחד של כמה עשרות מטרים (מכירים את הדרדרת הארוכה במנרה שבסופה ברם שמאלה? הרבה יותר תלול). שורשים מפלצתיים, בוץ עמוק וחלקלק, וכדי להוסיף קצת כיף גם שיפוע צד חביב - מה עוד צריך אדם על-מנת להרוג את עצמו? העצים הרבים לאורך תוואי השביל בקטע המדובר מרופדים במזרנים עבים, צבועים בכתום זוהר - כאילו הם שם לומר לך: "כן, כן, אנחנו לא במקרה פה...".
"טוב, תנשום עמוק, את התיאוריה אתה יודע - לא לגעת בברקסים, מבט רחוק קדימה, גוף דינמי, מרפקים וברכיים משוחררים, אסרטיבי - אבל לא אגרסיבי על הכידון, ולהוציא את הגוף קצת ימינה כדי לנעוץ את הצמיגים במעט קרקע שיש שם כנגד שיפוע הצד - קדימה!".
נשבע לכם שאת עשר השניות הבאות ראיתי בהילוך איטי - התחלתי "לרוץ" קדימה על המדרון, הבולמים עובדים כמו משוגעים, סוף סוף התעוררו לחיים, הצמיגים נאבקים על חלקיקי שנייה של אחיזה בין השורשים החלקים לשלוליות הבוץ, המבט קדימה, הקו נשמר - ואני למטה בחתיכה אחת, מבט חטוף אחורה ולמעלה, והמחשבה "אני פשוט לא מאמין שעשיתי את הדבר הזה" קופצת לראשי בפעם הראשונה, אבל בהחלט לא האחרונה לשבוע הזה. דאונהיל אמיתי, בדיוק בשביל זה אני כאן.
בגדי המלך החדשים - גם באמצע יולי, חליפות סערה היו הפיתרון המתאים ביותר לרכיבה בבוץ
הבוץ הפך למטרד דווקא מכיוון פחות צפוי - לוגיסטיקה. היציאה ליום רכיבה ללא בגדי ניילון דוחי רטיבות (איפה חליפת הסערה הצה"לית כשפעם אחת צריך אותה באמת?), תחרוץ את דין המגנים ובגדי הרכיבה. מצד שני, רכיבה עם החליפות האלה קצת מציקה וחונקת, בעיקר בדקות הספורות בהן אור השמש מגיח לביקור קצר. כמעט בלתי אפשרי להוציא משהו מהתיק, כולל המצלמה, החיונית לאפקט הוויזואלי של הכתבה. זה בגלל הידיים, המכוסות במעטה סמיך של בוץ. לא ממש משנה אם מורידים את הכפפות או לא - פשוט אי אפשר למצוא סנטימטר פנוי ללא בוץ.
ההשפעות ניכרות גם על האופניים, הנזקים מצטברים מדי יום אצל חברי הקבוצה, וטכנאי האופניים של המלון עובדים עד חצות, עם הפסקות בירה פה ושם כמובן. בפעם הראשונה הבנתי למה צריך גריפים ננעלים, לאחר ששלי החלו להסתובב על הכידון באופן חופשי יותר ממצערת של אופנוע. השיפטרים הפסיקו פתאום לנוע (בערב הוצאנו שתי אבנים קטנות מבית השיפטר שתקעו את כל העסק) ורפידות בלמים נשחקו מהר יותר משכר המורים בישראל. למלאכת הנקיון והתחזוקה בסוף כל יום רכיבה הייתי צריך להקדיש כשעה וחצי בסוף כל יום - בהחלט לא מטלה שתכננתי מראש במחשבות על החופשה המפנקת...
על האופניים, לעומת זאת, הסיפור שונה לחלוטין. הבוץ האלפיני האימתני, הפחד הראשוני שתקף אותי ביום הרכיבה הראשון, הפך לחבר טוב. בן לוויה נאמן שממתין על כל שורש, סלע וברם. בקטעים השטוחים והתלולים, הקלים והטכניים - ממתין בשקט ובסבלנות, מתקן טעויות בעוקצנות וגם מעניש בנפילה מדי פעם, כאשר מזלזלים בו. מצד שני, גם מתגמל בצורה יוצאת דופן.
בשלושת ימי הבוץ, כמעט כל דבר שעשיתי היה לראשונה בחיי. קטעי שורשים טכניים שוחקי מפרקים ומשחררי מסבים באורך מאות מטרים, שיאי מהירות חדשים, ועוד בסיבובים ורכיבה ביערות שנראו כאילו נשלפו מסיפורי האחים גרים. החורף באמצע הקיץ היה תפאורה אגדית לרכיבת דאונהיל שלא מהעולם הזה. אקסטרים של האקסטרים.
בחלקה השני של הכתבה: שני אירים, שני אנגלים ומיכה
מתוך: מגזין MBA
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
הכתבות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter ובפייסבוק