האופי הישראלי הוא מוזר. הוא סחבקי, חברי, אלים, חוצפן, תחמן, דוגרי. אוסף של ניגודים, שאנחנו הרוכבים רואים את כולם. ההתנהגות של נהגים על הכביש, כמו שדה ניסוי אנתרופלוגי, מציגה את כל הפנים של האופי הזה. למשל, הישראלי גאה כל כך להיות כאן. הרי תמיד מישהו עמד עלינו לכלותינו. הרסו לנו שני בתי מקדש, עברנו גלות, אינקוויזיציה, שואה, צנע, שרפו לנו את הכרמל, פיטרו לנו את נימני. ולמרות הכול, אנחנו עדיין כאן.
אז הישראלי נוהג בביטחון כל כך גדול. הוא לוקח בחשבון שאם שרדנו את כל זה, נשרוד גם פרסה במקום אסור, נשרוד גם 200 קמ"ש על כביש החוף, וגם מעבר ב"אדום צעיר", אדום שעדיין לא קיבל ותק ואין לו סמכות ממשית לעצור אותי. וזה שיש לנו ממוצע של 500 הרוגים בשנה זו טעות סטטיסטית, זה לא באמת קורה. אנחנו הרי שורדים. יאללה, תן גז.
הכוכב של העולם
וגם, כישראלי, אתה יודע שמדברים עליך כל הזמן. אין עיתון בעולם, אין רשת תקשורת שאנחנו לא מככבים בה. אנחנו כנראה מרכז העולם. אז אם אני הכוכב של העולם ועכשיו בא לי לעבור נתיב? אז אני עובר. במקרה הטוב הוא מאותת, מניח שהאיתות עצר את כל התנועה – ועובר נתיב בבת אחת. מה עם ההוא שאתה חותך אותו? מה, מה? שיסתדר. ואם זה אופנוע? אה, אופנוע זה לא נחשב, אני במכונית, אני יותר גדול ממנו. אני גדול וחזק ומדברים עלי כל הזמן. שייזהרו כל השאר.
בנוסף, הישראלי בטוח שיסלחו לו על הכול. הוא מאחר? קריצה קטנה, בדיחה – ויסלחו לו. הוא תוקע גרעפס במסעדה? הוא ידפוק חיוך לכל הכיוונים, הנהון עם הראש, מבט שבחלקו מתנצל ובחלקו קורץ - ויסלחו לו. בטוח, הרי הוא ממש נחמד. אז גם כשאתה רוכב בנחת ופתאום איזה נהג כמעט הורג אותך, לפתע יציץ אליך פרצוף שובב מהאוטו, מחייך חצי בהתנצלות וחצי ב"וואו, איזה מזל" (למי?), ובטוח שאתה תסלח לו. כולה מה, כמעט מתת. אבל אתה בסדר, מה הלחץ? חייכתי ועשיתי תנועה עם היד, מה אתה מתעצבן? ראית איזה עצבניים הרוכבים האלה, מה יש לו זה?
חוץ מזה, הישראלי הוא אימפולסיבי, בעל דמיון מתפרץ וצרכים שיש לספק מייד. אז פתאום הוא נזכר שהוא רוצה להתקשר, והטלפון בתיק מאחור. אז הוא יורד לשוליים כדי לקחת את התיק. ככה פתאום. ואם יש שם אופנוע? הרי רכב שיורד בפתאומיות לשוליים, בשבילנו כאילו נפל מהשמיים. אם אתה קרוב מדי אליו אין לך דרך לעצור, וגם אין לאן לברוח. אבל בסיפור של הנהג הישראלי, הרוכב על השוליים אשם. הוא הרי רק רצה לעצור כדי לקחת את התיק. להסתכל לשוליים לפני עצירה? למה מה? כולה שוליים.
הנה עוד פן משמעותי באופי שלנו: הישראלי הוא פילוסוף שעסוק במחשבות עמוקות על משמעות החיים - על איך הוא יצא גבר גבר בוויכוח עם ההוא, ועל איך זה שבר רפאלי מסתובבת עם גוי בעוד הוא היה יכול ל...., הוא חושב כל כך לעומק, שלפעמים הוא מאבד מודעות לסביבה. ואז, תוך כדי נסיעה ב-100 קמ"ש על כביש פתוח לחלוטין, כשאין שום דבר לפניו, הוא נזכר במשהו, ומאט. כמה פעמים ראית אור ברקס נדלק במכונית שלפניך בלי שום סיבה הגיונית? כנראה באה לו, לנהג, מחשבה שאי-אפשר לחשוב במהירות כזו. מה עושים? קודם כל ברקס. אחר כך הוא קולט שהוא עדיין בתוך הכביש המהיר - ועוד בנתיב השמאלי, ואיזה "אידיוט" מאחוריו כמעט התנגש בו ("איזה בנ#ו&ה, מה הוא נרדם?"), ואז הוא מאיץ שוב.
החיה הכי חלשה בחי-בר
עוד משהו, שלאו דווקא קשור אלינו, האופנועים, אבל אי-אפשר להתעלם ממנו: הישראלי אוהב תשומת לב. הוא צועק בקניון בפריז ועושה המון רעש באיי יוון, לפחות כל עוד נתנו לו להיכנס לשם. ובארץ - הוא צופר. שיידעו: אני כאן. הנהג הישראלי צופר הרבה. הנהג הישראלי לא מביא בחשבון שאם הוא צופר בגלל שאיזה מניאק מפריע לו לעבור, אז הוא יוצא יותר מניאק. ההוא מפריע רק לאחד, ומי שצופר מפריע לשכונה שלמה. מה מפריע? אני אשם שהוא עמד שם? אם הוא לא היה עומד, אני לא הייתי צופר, יטען הישראלי בתבונה אינסופית. יאללה, שיזוז, אני ממהר. פיפ פיייייייפ.
ככה יוצא שהכביש שלנו הוא מרתק. לפחות בזה שהוא בלתי צפוי. ואין ספק שכביש בלתי צפוי הופך את תאונות האופנועים לצפויות. החוק הראשון לרכיבה בטוחה לפי פרדר: אל תפתיע, אל תופתע. כן, בטח. זה כמו לקוות שפארק הירקון יישאר נקי אחרי המימונה.
ואנחנו האופנוענים, עם כל הלבוש והמגנים שעושים לנו לוק של מקס הזועם, אנחנו החיה הכי חלשה בחי-בר הזה. אנחנו נפגעים מזה, וגם אשמים בזה שאנחנו נפגעים. כי הישראלי חזק. הישראלי התגבר על האימפריה הרומית, היוונית, התורכית, על צבאות ערב וגם ניצח את ארגנטינה במשחק ידידות. מעטים נגד רבים - ותמיד מנצחים. אז אם אתה חלש, אתה אשם. ככה זה כשהקוצים של הסברס השתרשו בתוך הבסיס של האופי.
אז מה עושים? אתם יודעים לבד. מניחים שכולם נגדנו, שכל אחד מסוכן לנו, שהנהג הישראלי רואה רק את עצמו, וגם זה בקושי, ושהאופי הישראלי לא מרשה לך להיות חלש. אנחנו צריכים לרכוב כאילו אף נהג לא רואה אותנו. עזבו כאילו. באמת אף נהג לא רואה אותנו, לא סופר אותנו, ומאמין לכל מיני משרדים וארגונים שמסיטים את הציבור נגדנו. ימים קשים לדו-גלגלי, אבל היו ימים קשים גם לסודה, ותראו איך היא חזרה בגדול. האופי הישראלי לא ישתנה. אנחנו כן יכולים. סעו בזהירות.
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין
מוטו, פברואר 2011
מתנות, עדכונים ועוד כתבות מחכים לכם בעמוד הפייסבוק של מגזין מוטו »
