לחלק א'»
שינוי קיצוני ומאמץ מנטלי
ההחלטה לחיות חיי נזירה נעשית בדרך כלל לאחר שהנשים שהו, תרגלו ולמדו במרכזי דהרמה (dharma, "דרך האמת" שהתווה בודהא). הן רואות בבחירה בחיי המנזר הזדמנות פז שעליהן לממש עוד בחיים האלה. כל רגע יוקדש ללימוד, לתרגול ולתפילה. במנזר תם מבחינתן העידן שבו נאלצו לדלג הלוך ושוב בין חיי הדהרמה לחיי החולין וההתחייבויות במערב.
המעבר מחיים מערביים לחיי נזירוּת בנוי מתהליך שחלקו הגדול מסומן על ידי מחיקת הזהות האישית והמגדרית, והוא מלווה גם בשינויים חיצוניים: הנזירה מגלחת את שיער ראשה ועוטה על גופה את בגדי הנזירה האחידים. היא מוותרת על שמה ומקבלת במקומו שם טיבטי, שאותו מעניק לה הלאמה שלה. עם שמן מוותרות הנשים על עברן, מבטן שלוח קדימה וההיסטוריה האישית שלהן היא בשבילן רק צל.
בכניסה למנזר הן נדרשות לשינוי קיצוני בתנאי החיים הפיזיים, ולמאמץ מנטלי לא פשוט - לימוד והתעמקות בכתבים בודהיסטיים מקוריים, שינון מנטרות, שמירה על תודעה בהירה ויציבה במהלך מדיטציות ארוכות ושימת לב דקה לשמירת טוהר המחשבה בכל רגע ורגע.
סדר היום קבוע: מדי בוקר בשעה 5:45 מהדהד קולו של פעמון הגונג ברחבי המנזר. זו השעה לקום ולהתכונן למדיטציית הבוקר השקטה שאחריה מתקיימת תפילה הנערכת בשירה בשפה הטיבטית. במהלך היום מתקיימים לימודים, ומעת לעת נערכים טקסים דתיים (puja). כל נזירה מקבלת מטלות יומיות שעליה לבצע, ובשאר הזמן הן מתפנות לתרגולים אישיים בחדריהן. שעות התרגול אינן מוגדרות, והן נסמכות על משמעת עצמית ועל אחריות אישית. בשעה 22:00 היום מסתיים.
בכניסה למנזר הנשים נדרשות לשינוי קיצוני בתנאי החיים הפיזיים
המיניות נתפשת כהפרעה
אפשרות להתבוננות
מנזר טוסמלינג מציע תוכנית לימודי דהרמה הנמשכים חמש שנים, ותוכנית של שנתיים ללימוד השפה הטיבטית. כך יכולים התלמידים לשוחח וללמוד בשפת המקור ואף לשמש מתרגמים. המנזר הוא מקום תומך להתבודדות למטרת התבוננות לנשים מכל רחבי העולם, ובו אפשר גם לחוות מגורים בקהילה בודהיסטית (Sangha) ולהצטרף לפעילויות המנזר. בעת השהות במקום על הנשים לקבל עליהן את חמשת כללי הבסיס: לא להרוג, לא לגנוב, לא לשקר, לא להיות מעורבות בפעילות מינית ולא לצרוך סמים או אלכוהול. עוד מתבקשות האורחות לנהוג בחברי הקהילה בכבוד, בפתיחות ובישירות, לכבד את השקט ולשמור על ההרמוניה במקום.
|
|
גברים בצד |
|
|
גברים מוזמנים להשתתף בתוכניות הלימוד, אך אינם רשאים להתגורר בשטח המנזר. הם יכולים לשכור חדרים בבתי משפחות בכפרים הסמוכים.
טלפון: 91.1892.246731
דואר אלקטרוני: office@thosamling.net
כתובת למכתבים: Thösamling Institute, Sidhpur, 176057, Dharamsala, distt. Kangra, H.P. India
לאתר» |
|
לפעמים הימים שגרתיים ואפורים כל כך, שהקסם מתפוגג ונשארים עם מה שיש - עם השלג של פברואר, האדמה הקפואה, החדרים הצנועים, עבודות הניקיון, חדרי המקלחת בסוף המסדרון, המאבק במחשבות התועות והאיסור לרקוד, לשיר, להתקשט. כך, כל אחת לעצמה, נתונה במאבקיה הפנימיים ובהתנגשויות בין נדרי הנזירוּת ובין הרצונות והתשוקות שעדיין נמצאים שם.
את השאלה הרגישה על אודות מיניות אני מעדיפה לשאול את דורית, ישראלית שהגיעה לפני שבע שנים להודו, התאהבה במדינה והחליטה להישאר ולחיות בה. אף שאינה נזירה, אלא המנהלת האדמיניסטרטיבית של המנזר, היא מכירה היטב את חיי הנזירות. לשאלתי, איך הן מתמודדות עם האנרגיה המינית שלהן, היא עונה בפשטות: "הן מפנות אותה למקומות אחרים. אצל הצעירות זה קשה יותר, ואצל המבוגרות קל יותר". אני אומרת שהעניין לא פשוט, והיא משיבה: "אף אחד לא אמר שהחיים האלה קלים".
הן מתחייבות להיות נשים בלי מין, בלי הנאה מינית, בלי תשוקה ובלי מערכות יחסים. חל איסור חמור לבקר זו בחדרה של זו, וגילויי חיבה פיזיים אינם מקובלים. המיניות נתפשת כהפרעה - ראשית משום שהיא תשוקה, ועל הנזירות לשרש את כל תשוקותיהן, ושנית משום שהיא הסחת דעת, וכל כוחות הנפש והמשאבים הפנימיים אמורים להיות מופנים אל הלימוד והתרגול הבודהיסטי.
הרגשתי כאילו זרקתי מעליי משא כבד
12 שנה עברו מאז קיבלה עליה צ'ודרון את נדרי הנזירוּת. היא מספרת על הכבוד שהיא רוחשת לנזירות מערביות שנמצאות בדרך הזאת כבר שלושים שנה ויותר. מבחינתה הן השורדות האמיתיות. "חמש השנים הראשונות הן הקשות ביותר. כל הקארמה צפה ועולה, וזה לא כל כך נעים לראות את מי שאת".
המטרה היא להכיר את המציאות כמו שהיא. אילוסטרציה: ASAP | PHOTOS
היא מוסיפה ומספרת על שנותיה הראשונות כנזירה, כאשר הניחה שיש איזשהו מעשה שיביא אותה אל השלמות, שאחריו היא תהיה מאושרת. אבל המציאות טפחה על פניה: "היום אני ריאליסטית. יש כל כך הרבה דברים לעשות, ללמוד ולתרגל. יש לי את היום. לגבי מחר, את זה נראה מחר". היא מפלסת את דרכה, משאירה מאחוריה שובל של אמונות, רגשות ותשוקות. בכנות נוגעת ללב היא מבקשת את האמת, תהא זו אשר תהא, ואני מאמינה לה כשהיא אומרת: "אף פעם לא היו לי ספקות. אני כל כך אוהבת את הדהרמה".
רובן חיות בפשטות גמורה. מצבן הכלכלי של הנזירות המערביות אינו קל - הן אינן זוכות לתמיכה של הקהילה הבודהיסטית או של הממשלה הטיבטית הגולה, ואת התשלומים החודשיים המשולמים למנזר לצורכי הלימוד והכלכלה הן משלמות מחסכונותיהן או בעזרת קרובי משפחה. כשנטשו את החיים המערביים הן השאירו הכל מאחור. רובן שומרות על קשר טלפוני עם קרוביהן, אך הן אינן יכולות להיות אוזן קשבת בקשיי היום-יום של בני משפחתן או לתמוך בהם כלכלית. למקצתן יש ילדים בארצות מוצאן, והן רואות אותם לעתים רחוקות, לפעמים פעם בכמה שנים.
כשאני שואלת את הנזירות אם ההחלטה להיות לנזירה היתה קשה בשבילן, כולן מושכות בכתפיים ומציינות שמבחינתן זו אינה הקרבה. הן טוענות שאינן מאבדות דבר, רק מקבלות. "כשקיבלתי עליי את נדרי הנזירוּת הרגשתי כאילו זרקתי מעלי משא כבד", אומרת צ'ודרון. "לא ויתרתי על כלום, רק נפטרתי ממטענים מיותרים. פעם הייתי מוטרדת, מה זה חושב עליי, אם ההוא יאהב אותי לנצח וכל מיני שטויות כאלה. לחיות בלי הנדרים זה כמו ללכת במעבר הרים לא מואר. ברגע שקיבלתי עלי את הנדרים התחילו להידלק אורות קטנים בצדי הדרך. עכשיו לפחות אני לא מועדת לצדדים".
לחלקן יש ילדים בארצות מוצאן שהן רואות לעתים רחוקות, לפעמים פעם בכמה שנים
להכיר את המציאות כמו שהיא
אני מנסה להבין מה המניע, מה המטרה שלשמה כל זה נעשה. קונסאנג, נזירה צעירה מוונצואלה, משיבה לי: "המטרה היא להכיר את המציאות כמו שהיא. להגיע עד הסוף להכרת מהותם הריקה של הדברים". עיניה בורקות והיא מסמנת בכף ידה תנועה מהירה כתנועת חץ שלוח קדימה ואומרת: "ואז השחרור". בשביל זה היא מוכנה לוותר על ביתה, על שמה, על שיערה, על משפחה וילדים, ולעטות את גלימת הנזירוּת ונדריה. איש לא מבטיח לה דבר, השחרור או ההארה הם יעד לא ידוע. הידוע הוא רק חיי היום-יום במנזר, המשמעת, הלימוד האינסופי, המדיטציות השקטות והנאמנות לדהרמה.
אל המקום המיוחד הזה אפשר להגיע גם בלי להפוך לנזירה, כדי לתרגל, להתבודד, ללמוד ולהתבונן. "זה לא משנה אם את נזירה או לא", אומרת קונסאנג. "לא לכל אחת מתאים להיות נזירה. את יכולה להיות אישה רגילה ולתרגל. מה שחשוב זה מי שאת".
אולי תחווי במנזר את אחד הרגעים שבהם נדמה כי המילים מן הכתבים העתיקים מקבלות חיים ומבטאות את עצמן במציאות ללא כל מאמץ. רגע כזה יכול להופיע בשעות הערב המאוחרות לאחר שהשמש שקעה והירח עדיין לא עלה, אז עוטפת את המנזר גלימה של חושך, ואפשר לראות ולשמוע את הדממה. אם מפנים את תשומת הלב אל האפלה, עשויה להתגלות הריקוּת עצמה.
זיו אלוני - כותבת, בעלת תואר בפילוסופיה ומגדר, מדריכה במצבי חלום, התגוררה ותרגלה במנזר טוסמלינג. ליצירת קשר באתר
הצילומים באדיבות מנזר טוסמלינג והנזירה מייטה.
מתוך: מגזין מסע אחר
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
לבחירת מגזין במתנה לחץ כאן
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב: